בני דת משה או "בני דת ישראל" היה מונח נפוץ להגדרה חיצונית והגדרה עצמית של היהודים, שאומץ במרכז ובמערב אירופה בימי האמנציפציה במאה ה-19. הכינוי שיקף את הנחות היסוד של האמנציפציה והשקפת העולם הליברלית לגבי מקומם של היהודים בחברה האירופאית המודרנית. הוא נועד להדגיש את היותם אזרחים בני הלאום המקומי, שכל נבדלותם התמצתה בהשתייכותם הדתית, במובן הצר של המונח. המושג והאידאולוגיה שמאחוריו זכו לפופולריות בעיקר במדינות-הלאום בעלות השאיפה להומוגניות שהייתה בהן אוכלוסייה יהודית גדולה, צרפת, גרמניה והונגריה.

ההפנמה של המעמד שווה-הזכויות הייתה כרוכה בניסיון להפוך את היהדות לדת במובן המערב-אירופאי, כלומר לעניין של אמונה פרטית, ומחיקה או התעלמות מיסודות במסורת היהודית שלא התאימו לתפישה זו. ההגדרה כ"בני דת משה" אומצה לראשונה בשלהי המאה ה-18, ונעשתה רווחה בהדרגה מראשית המאה ה-19. היא החלה להיתקל בקשיים עם עליית האנטישמיות בסוף אותה מאה, ואיבדה את תוקפה עם הסלמת שנאת היהודים בין מלחמות העולם. המונח נעלם למעשה אחרי השואה.