ערך מומלץ: חלוקה מנהלית של האימפריה העות'מאנית
החלוקה המנהלית של האימפריה העות'מאנית הייתה מנגנון שבמסגרתו חולקה האימפריה לפרובינציות ובראשן הועמד מושל מטעם הסולטאן. החל מראשית ימי האימפריה התבססה החלוקה על שיטת הטימאר, שלה היו מאפיינים המקבילים לפיאודליזם האירופי והיא הדגישה שלטון מרכזי ושושלתי חזק, אשר אחז במחוזות העות'מאניים שכונו איילטים.
לאחר תקופתו של סולימאן הראשון החל תהליך נסיגתה ההדרגתי של האימפריה העות'מאנית. משלהי המאה ה-17 פעל השער הנשגב לביצוע רפורמות במנגנון השלטון העות'מאני ובכלל זה במנגנון חלוקתה המנהלית. ב-1699 היו אלו הרפורמות של הווזיר הגדול חוסיין קוֹפְּרילי שהביאו לתיקונים בשיטה הקיימת והועילו לזמן קצר. בהמשך, ב-1864, במהלך תקופת הטנזימאט, חוקק חוק הווילאייטים אשר קבע סדרי חלוקה מנהלית חדשים באימפריה תוך ניסיון לחזק מחדש את השלטון המרכזי. היה זה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי ותהליך הרפורמות לא מנע את הידרדרותה של האימפריה, שאיבדה את מרבית נכסיה באירופה לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878).
ב-1909, לאחר הדחתו של עבדול חמיד השני, גדל כוחה של מועצת האיחוד והקידמה הלאומנית והיא הובילה קו ריכוזי נוקשה בניהול הווילאייטים. ב-1913, לאחר ההפיכה שהובלה על ידי מועצת האיחוד והקידמה, הפכה האימפריה העות'מאנית לדיקטטורה של מפלגה אחת ובוטל חוק הווילאייטים. דווקא לאחר ההפיכה חל שינוי במדיניות הריכוזית של ניהול הווילאייטים, ובוצעו רפורמות ותיקונים במנגנון השלטון המקומי ובכלל זה ביזורו, וזאת כדי להתמודד עם הלאומיות הערבית הגואה בפרובינציות השונות. לאחר מלחמת העולם הראשונה התפרקה הישות העות'מאנית והוקמה מדינת הלאום טורקיה אשר חלוקתה המנהלית התבססה על התשתית שנוצרה בשנותיה האחרונות של האימפריה.
