ויקיפדיה נכתבת ומתוחזקת על-ידי מתנדבים: כל הערכים והתמונות, כל ההגהות והבדיקות, הכל נעשה על טהרת ההתנדבות. אנו מזמינים אותך להצטרף אלינו! גם אם אין לך ענין בכתיבת ערכים מן היסוד, יש שלל דרכים לסייע בויקיפדיה, כגון הגהה, מיון לקטגוריות, שיוך תמונות לערכים, יצירת איורים, ועוד.
עמותת ויקימדיה ישראל היא עמותה (מס' עמותה 580476430) הפועלת בשיתוף פעולה עם קרן ויקימדיה הבינלאומית לקידום הידע וההשכלה בישראל באמצעות איסופם, יצירתם והפצתם של תכנים חופשיים ובאמצעות ייזום פרויקטים להקלת הגישה למאגרי ידע.
ערכים מומלצים הם ערכים שעומדים בקריטריוני האיכות הנוכחיים של ויקיפדיה. מתנדבי ויקיפדיה מתכבדים להגיש לך ערך מומלץ, תמונה מומלצת, ומקבץ אירועים מן הלוח הלועזי והעברי שאירעו בתאריך זה:
המסורת האופראית של צרפת היא מן החשובות באירופה, והיא כוללת יצירות משל מלחינים בשיעור קומתם של ז'אן-בטיסט לולי, ז'אן פיליפ ראמו, הקטור ברליוז, ז'ורז' ביזה, קלוד דביסי ופרנסיס פולנק. גם למלחינים זרים היה מקום במסורת האופראית הצרפתית, בהם כריסטוף ויליבלד גלוק, לואיג'י כרוביני, ג'ואקינו רוסיני, ג'אקומו מאיירבר וג'וזפה ורדי.
לעומת הפקות מיובאות של אופרה איטלקית, יצר האיטלקי ז'אן-בטיסט לולי מסורת צרפתית נפרדת בחצר המלך לואי ה-14. על אף מוצאו הנוכרי, הקים לולי אקדמיה למוזיקה ופרש את שלטונו על האופרה הצרפתית משנת 1672. החל ב"קדמוס והרמיונה" יצר לולי, יחד עם הליבריתן שלו פיליפ קינו, את ה"טרגדיה במוזיקה" (tragédie en musique), צורה ששמה דגש מיוחד על מוזיקת מחול וכתיבה כוראלית. האופרות של לולי הקדישו גם תשומת לב לרצ'יטטיב עתיר הבעה, שעקב בנאמנות אחר מתארי השפה הצרפתית.[1]
במאה ה-18 היה ז'אן פיליפ ראמו ממשיכו החשוב ביותר של לולי. ראמו חיבר חמש טרגדיות במוזיקה, ואינספור יצירות בסוגות אחרות, כגון "אופרה-בלט", המצטיינות כולן בתזמור עשיר ובהעזה הרמונית. האופרה הראשונה שלו, "איפוליט ואריסי", המבוססת על "פדרה" של ראסין, נכתבה בשיתוף פעולה עם הסופר ואב המנזר סימון ז'וזף פלגרן ובוצעה לראשונה בשנת 1733. ראמו נתן למרכיב המוזיקה באופרה משקל רב יותר מקודמו, לולי. כדבריו, "לולי זקוק לשחקנים אבל אני זקוק לזמרים". ההרמוניה הנועזת של ראמו, כפי שהתגלתה באופרות "ההודים האציליים" (1735) ו"הקטור ופולוקס" (1737) זיכתה אותן בהצלחה עצומה וביססה את מעמדו של ראמו כממשיכו של לולי.[2] אחרי מותו של ראמו, שוכנע המלחין הגרמני גלוק להפיק שש אופרות לבימה הפריזאית בשנות ה-70 של המאה ה-18. באופרות אלה ניכרת השפעתו של ראמו, אך הן מפושטות יותר וממוקדות יותר בדרמה. באותו זמן, באמצע המאה ה-18, הייתה סוגה אחרת שצברה פופולריות בצרפת: "אופרה קומית". זו הייתה המקבילה הצרפתית לזינגשפיל הגרמני, וגם בה התחלפו לסירוגין אריות בדיאלוגים מדוברים.
בשנות ה-20 של המאה ה-19 פינתה השפעתו של גלוק בצרפת את מקומה לאופרות של רוסיני. "וילהלם טל" של רוסיני עזרה ליצירת הסוגה החדשה של ה"גראנד אופרה", צורה שהתומך הנלהב ביותר שלה היה ג'אקומו מאיירבר. גם ה"אופרה קומיק", הקלילה יותר, נחלה הצלחה עצומה בידי פרנסואה-אדריאן בואלדייה, דניאל אובר ואחרים. באקלים זה נאבקו האופרות של המלחין הצרפתי הקטור ברליוז על זכותן להישמע. יצירת המופת האפית של ברליוז, "הטרויאנים", שיא הגשמתה של השפעת גלוק בצרפת, לא זכתה להפקה מלאה במשך קרוב למאה שנה לאחר השלמתה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 משל בכיפה ז'אק אופנבאך בסוגה החדשה, האופרטה, ביצירות שנונות וציניות כמו "אורפיאוס בשאול"; שרל גונו קצר הצלחה ראויה לשמה ב"פאוסט"; וביזה חיבר את "כרמן", מן הסתם האופרה המפורסמת בכולן. בו בזמן, השפעתו של ריכרד וגנר הייתה כקריאת תגר כלפי המסורת הצרפתית. התגובה המעניינת ביותר, אולי, להשפעה הווגנרית הייתה יצירת המופת האופראית היחידה במינה של דביסי, "פליאס ומליסנד" (1902). עוד שמות נודעים מן המאה ה-20 הם מוריס ראוול, פרנסיס פולנק ואוליביה מסייאן.
.jpg)
חילזון אפריקאי ענק - מין החילזון היבשתי הגדול ביותר: אורכו יכול להגיע עד ל-20 ס"מ. חילזון זה הוא מין פולש מזיק ביותר וייבואו לארץ אסור. בישראל ניתן לראותו בגן החיות התנ"כי.