עיתונות עברית, כלומר עיתונות כתובה בשפה העברית, החלה עם הוצאת כתב העת העברי הראשון, המאסף, בקניגסברג ב-1784. במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נדפסו עיתונים עבריים בתפוצות, בעיקר במזרח אירופה, שהביאו לקוראי עברית מידע, חדשות, דברי ספרות והגות מקוריים ומתורגמים, דיווחים וסקירות בנושאים מגוונים. העיתונות העברית שימשה במה לדיון בנושאים פנים-יהודיים וכלל-יהודיים, בהם (החל בשלהי המאה ה-19) הציונות. היא הייתה כלי ראשון במעלה בתחיית הלשון העברית, הן כזרז לצורך לחדש מילים לשם דיווח על העולם המודרני והן כבמה לפרסום תחדישים. כותבים רבים השתמשו במאמריהם העיתונאיים על מנת להנחיל לציבור מתחדישיהם.

מאז יציאת חבצלת על ידי ישראל ב"ק בירושלים ב-1863, ראו אור עיתונים עבריים באופן סדיר בארץ ישראל. במפנה המאה ה-20 ירד מאוד מספר העיתונים העבריים במזרח אירופה עקב דלדול קהל היעד של עיתונות זו, ומרכז הכובד של העיתונות העברית עבר לארץ ישראל. עיתונות היישוב היוותה שופר אידאולוגי והתפלגה ברובה לפי קווים מפלגתיים. מגמה זו המשיכה גם בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. הליברליזם והאכזבה מהאידאולוגיות לאחר מלחמת יום כיפור הובילו לדעיכת העיתונות המפלגתית ולעלייתה של העיתונות המסחרית, שהובילה לפריחת כתיבה בסגנון ניו-ג'ורנליזם ועיתונות חוקרת לחשיפת שחיתויות. פריחת העיתונות הכתובה נבלמה במחצית השנייה של שנות ה-90 עם עליית האינטרנט וההתמודדות עמו בצורת חינמונים.

רבים מראשוני הציונות וראשיה היו גם עיתונאים עבריים, בהם אליעזר בן-יהודה, ברל כצנלסון, נחום סוקולוב, משה שרת וזאב ז'בוטינסקי.