ערך מומלץ: עצים עתיקים בארץ ישראל
עצים עתיקים בארץ ישראל (בלשון המדעית "עצים בוגרים") הם עצים גדולים, בני למעלה ממאה שנים בארץ ישראל. קביעת העתיקות תלויה גם במין העץ: אקליפטוס בן מאה בישראל נחשב עתיק, ואילו שקמה וחרוב בני מאה אינם נחשבים עתיקים במיוחד.
עצים אינם שורדים שנים רבות בגלל סיבות ביולוגיות (תוחלת החיים של המין, חשיפה למזיקים שונים, תחרות עם מינים פולשים, שינויים אקלימיים, זיהום אוויר וכדומה) ובגלל כריתתם על ידי האדם, לצורך שימוש כחומר בעירה ולצורך הרחבת שטחים לבנייה ולחקלאות. הקמת מסילת הרכבת החיג'אזית ושלוחותיה בארץ ישראל במאה ה-19 הביאה לעקירת רוב שטחי היער שהשתרע בשרון ובשומרון.
האמונה שעצים הצומחים במקום קדוש קשורים בקדושת המקום, ואף נחשבים לעצים קדושים, הביאה לכך שרבים מהעצים העתיקים שהשתמרו צומחים סמוך למתחמים מקודשים ("מקאמים" כגון מסגדים, קברי שייחים וקברי צדיקים). איסור הכריתה מאפשר לעצים לצמוח פרא ובאין מפריע. עצים בודדים שרדו גם בשטחי מרעה, בהם ביקשו רועי צאן ליצור אתר כינוס מוצל בלב שטח פתוח עבור העדר.
בדרך כלל ניתן ללמוד מה גילו של עץ רק אחרי גדיעתו ובחינת טבעות הגידול שלו. תיארוכים אחרים נסמכים על קוטר הגזע, על כמות החוטרים והנצרים סביבו, על מידת הפיצול של הענפים מן הגזע הראשי, ועוד. תיאורי ואיורי נוסעים יכולים לשמש עדות מהימנה לעתיקותו של עץ, אם ניתן לוודא את מיקומו המדויק של העץ המתואר. בחלק גדול מהעצים העתיקים בישראל אין טבעות שנתיות, ולכן קשה לאמוד באופן מדויק את גיליהם; בהיעדר מידע אמין, פעמים רבות מצטטים אמונות מסורתיות, שעלולות להפריז מאד בגילאי העצים. העצים העתיקים ביותר באזור ארץ ישראל שניתן לאמוד את גילם באופן מדויק על ידי ספירת טבעות שנתיות, הם עצי ערער הגדלים בדרום סיני, שגילם כ-400 שנה.
