ראשיתו של ההדפס הישראלי הוא בדפוס העברי הארץ-ישראלי מן המחצית השנייה של המאה ה-19. התחום כולל שימוש בטכניקות הדפס שונות כגון חיתוך עץ, תצריב, הדפס אבן ועוד. עם זאת התפתחות ההדפס האמנותי בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל איננה יכולה להיתרגם לציר התפתחותי רציף, כי אם למסורות המקיימות ביניהן יחסים של השפעות הדדיות לצד ביטויים של ניתוק והתעלמות, שנגרמו הן על ידי השפעות אמנותיות שונות והן על ידי התפתחות האמצעים הטכנולוגיים.

את ראשית תחום ההדפס המודרני בארץ ישראל ניתן למצוא במחצית השנייה של המאה ה-19, אז הוקמו בירושלים כמה בתי דפוס שעסקו בהדפסת טקסטים ובהם שולבו דימויים אמנותיים שונים. בית הדפוס העברי הראשון הוקם על ידי ישראל ב"ק בצפת ב-1841, והועבר לירושלים בשנת 1841. ב"ק עבד עם מכבשים וכלים ליציקת אותיות שהביא עמו מאירופה. המכבש הראשון היה מכבש דמוי שולחן עשוי עץ, שפלטת מתכת כבדה שהונחה על הנייר יצרה את פעולת ההדפסה.

בעוד אנשי היישוב הישן תפסו את האמנות כאומנות דתית המשרתת את הליטורגיה, הרי שבראשית המאה ה-20 הלכה ותפסה האמנות מקום רב יותר בתרבות העברית החדשה. ביטויים של יהדות החלו לקבל גם משמעות לאומית, בעקבות התרחבות התנועה הציונית באירופה. האמנים שהגיעו מגרמניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, כשהם כבר אמנים מנוסים ובעלי מעמד בתחום ההדפס, תרמו יותר מכל לפיתוח מדיום זה בארץ-ישראל. נקודת ציון מרכזית נוספת בהתפתחות תפיסה זו קשורה להקמתו של "בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות" בירושלים בשנת 1906.

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 החלה להתפתח "אמנות מדיה חדשה", שעשתה שימוש בדימויים ויזואליים שנוצרו בעזרת "שיעתוק טכני", ללא הצורך בשימוש בתהליך ידני של יצירת לוחות ההדפסה וההדפסתו הידנית. אפשרויות השימוש בגרפיקה הממוחשבת ואמצעי ההדפסה הדיגיטליים, שהתפתחו בתקופה זו, החליפו באופן מוחלט את עשית העיצוב הידנית. השימוש באמצעים אלו גם הוביל לתפיסת תחום ההדפס האמנותי כארכאי. דבר זה הוביל לסגירה וצימצום פעילותם של סדנאות הדפס רבות במהלך שנות ה-2000. בין היתר נסגרו הסדנאות הלימודיות של המדרשה לאמנות, וזו של בצלאל צומצמה במידה רבה.